ניתוח בעיות מליטה בהדפסה פלקסוגרפית ודפוס
בהדפסת אריזות, שאריות ממס מוגזמות בולטות כגורם השכיח ביותר לבעיות הדבקה. חוסר היכולת של ממיסים להתאדות במהלך ההדפסה מרכך את שכבת הדיו בלחץ, מה שמוביל אותה להיצמד לחלק האחורי של נייר הגליל. רוב המפעלים דוגמים ומודדים את המיליגרם של שאריות ממס ליחידת שטח כדי לנטר את רמות שאריות הממס.
דיו שאינו מתייבש או "החלקת עור פני שכבת הדיו" יכולים גם הם לגרום לבעיות הדבקה. התופעה של ירידת פני שכבת הדיו קשורה לבעיות שכבת דיו, שבהן פני הדיו נראים "יבשים" בעוד שבפנים עדיין מכילים ממיסים. בעיה זו מחמירה בעת שימוש בדיו מודרניים מבוססי מים, שכן תהליך הייבוש הוא בלתי הפיך עבור דיו כאלה.
ממיסים עם נקודות רתיחה גבוהות יותר בשכבת הדיו או בדבק הם מאתגרים להתאדות ולעיתים מביאים לשאריות ממסים משמעותיות. כמה ממסים, כמו טולואן, קסילן, אתילן גליקול, לא רק גורמים להידבקות אלא גם מייצרים ריחות לא נעימים. השלב הראשון בניתוח בעיות חיבור צריך לכלול כרומטוגרפיה גז (GC) כדי לקבוע את רמות שאריות הממס. אם השאריות גבוהות, סביר להניח שתכונות האנטי-הדבקות של הדיו יפחתו. אם ייבוש נוסף של החומר המודפס מפחית את ההדבקה, כנראה שאריות ממס הן האשם.
דיו עם תכולת פלסטיק גבוהה מדי או דבקים במשקל מולקולרי נמוך עלולים להפוך לרך ודביק לאחר הייבוש. ברגע שמשטח שכבת הדיו הופך רך מדי, מתרחשת הדבקה. צבעי ניטרוצלולוזה מכילים לעתים קרובות כמות משמעותית של חומרי פלסטיק, ומעצבי דיו חייבים לשלוט בקפידה על היחס בין פלקט לניטרוצלולוזה. בנוסף, בעת בחירת שרפים מותאמים, יש לקחת בחשבון את תכולת החומרים של חומרי הפלסטיק של הדיו. אם נבחר שרף רך, יש להפחית בהתאם את שיעור הפלסטיק.
בנוגע להדבקה הנגרמת על ידי חומרי פלסטיק, שיעור גבוה יותר של חומרי פלסטיק מוביל לשמירת ממס מוגברת. שכבת הדיו נעשית רכה יותר עם הזמן. מבחני הדבקה מדגימים את החמרה של ריכוך שכבת הדיו לאורך זמן, ללא שיפור או שיפור בהדבקה לאחר חימום או ייבוש נוסף.
טיפול מוגזם בהפרשות קורונה הגורם להדבקה של נייר גליל, למרות שאינו נפוץ, מהווה אתגרים משלו. טיפול פריקת קורונה מחמצן את פני שכבת הדיו, מגביר את הקוטביות ובסופו של דבר מעלה את מתח הפנים. משטחים כאלה נוטים באופן טבעי להיצמד זה לזה, מה שמוביל לבעיות הדבקה.